כל עובד בישראל שמועסק באופן חוקי חתום על חוזה עבודה. חוזה העבודה מפרט עד כמה שאפשר את חובותיו של העובד עבור המעסיק וגם את הזכויות שמגיעות לו. מעבר לזכויות הרשומות בחוזה העבודה, ישנן זכויות נוספות אשר מגיעות לעובד מתוקף היותו מועסק במדינת ישראל. חלק מהזכויות עולות בקנה אחד עם הזכויות בחוזה, חלקן לא נכנסות בחוזה אך הן זכויות לכל דבר ועניין ומעטות סותרות את הנכתב בחוזה. לכן, חשוב ונחוץ לדעת את כל זכויותיכם בעבודה.
שכר
אולי הנושא הכי חשוב בכל הנוגע לתנאי העסקה. הרי לשם כך התחלתם לעבוד. שכר נקבע על ידי המעסיק והמועסק לאחר משא ומתן ביניהם, אלא אם כן מדובר במקרים אחרים כמו למשל של שכר מינימום, ואז יש זכויות מאוד ברורות. עובד אשר זכאי לשכר מינימום לפי החוק חייב להיות מעל גיל 18, והיקף משרתו לא יעלה על 182 שעות חודשיות.
נכון לרגעים אלו, שכר המינימום הנקוב בחוק הוא 29.12 ש״ח לשעה או 5,300 ש״ח בחודש. ניתנת הזכות גם לבני נוער מתחת לגיל 18 לעבוד, כאשר שכר המינימום אשר לו הם זכאים יהיה נמוך יותר מהשכר הכללי: לבני נוער מתחת לגיל 16 יעמוד שכר המינימום על 21.45 ש״ח לשעה ואילו לנערים מעל גיל 16 אך מתחת לגיל 18 שכר המינימום הקבוע בחוק הוא 25.43 ש״ח לשעה.
כמו כן, במידה והעובד מוגדר ומוכר על ידי המדינה כבעל מוגבלות כלשהי, ניתן לפי החוק לשלם לו שכר שהוא נמוך משכר מינימום, רק לאחר קבלת אישור מיוחד ממשרד התעשייה והמסחר.
וכדי לוודא שהכל שקוף וברור בין המעסיק לעובד, חובה על המעסיק לתלות מודעה ברורה בנוגע לגובה שכר המינימום המעוגן בחוק, כולל פירוט והבהרה של כל החריגים בנושא, כך שהעובד יכיר את כל זכויותיו בתחום גם אם אינו בקיא בכך.
דמי נסיעה
בכל הנוגע לדמי הנסיעה, דהיינו עלות הנסיעה אשר עולה לעובד על מנת להגיע למקום עבודתו, גם יש מספר חוקים וזכויות. לפי החוק, עובד אשר עושה שימוש בתחבורה ציבורית בדרך לעבודתו מעל ל- 3 תחנות, יקבל דמי נסיעות מהמעסיק. קיים סכום מקסימלי אותו ישלם המעסיק לעובד ונכון להיום הוא עומד על 22.60 ש״ח עבור יום עבודה. סכום זה תקף גם בנוגע להוצאות נסיעה שאינן תחבורה ציבורית כמו למשל מוניות ואף רכב פרטי.
מדובר בסכום קבוע אשר יינתן לעובד, גם אם עלות נסיעת העובד עולה משמעותית על סכום זה. ואף יותר מכך, העובד לא צריך לפרט לגבי אמצעי התחבורה שעמו בחר להגיע, והמעסיק גם לא אמור לשאול אותו על כך. גם אין המעסיק רשאי לדרוש מהעובד קבלות, אמצעי תשלום או כרטיסיות בעניין זה.
החזר ההוצאה על הנסיעה מחושב לפי הוצאת נסיעה עבור יום עבודה בפועל. כאשר הסכום יהיה לפי מחיר נסיעה באוטובוס ציבורי או ברכבת, או לפי נסיעה בודדת מתוך מנוי חודשי (ובמקרים בהם אין למקום העבודה הסכם עם כרטיס חודשי – יקבל העובד דמי נסיעה בשווי של עלות נסיעה בודדת כפול מספר הימים בהם עבד בפועל בכל חודש).
הפסקות
לא משנה מה סוג העבודה (פיזית ומאומצת או כזו שאינה), היקפה או שכרה, לכל עובד מגיעה מנוחה במהלך יום העבודה. זכות זו מהווה חלק מתנאי העסקה בסיסיים אשר מעוגנים בחוק ולכן לא ניתן לערער עליה בשום מקרה. הרעיון של חוק זה הוא להימנע מהעסקת העובד באופן ממושך ורציף מה שעלול לגרום לשחיקתו ואף לפגיעה בבריאותו הפיזית והנפשית.
כאמור, הפסקת מנוחה חלה על כל סוגי העובדות, אם כי החוק עושה הפרדה בסוג המנוחה בין עבודת כפיים לבין כזו שאינה. מי שעובד בעבודת כפיים זכאי להפסקת מנוחה של כ- 45 דקות כל עוד יום עבודתו עולה על 6 שעות. מי שאינו עובד בעבודת כפיים יהיה זכאי להפסקה המדוברת כאשר הוא עובד מעל ל- 8 שעות ביום במשך 6 ימים בשבוע, או אם הוא עובד מעל ל- 9 שעות ביום במשך 5 ימים בשבוע.
במקרים מסוימים, במיוחד בעבודות שאינן פיזיות, יהיה ניתן לדחות או להקדים את מועד המנוחה. המשמעות של כך היא שהעובד עלול לעבוד יותר שעות טרם צאתו להפסקה, או שיידרש לעבוד מספר שעות רב יותר לאחר צאתו להפסקה. במקרים כאלו, יהיה ניתן לתת את זמן המנוחה לעובד לאחר 8 שעות עבודה (בהינתן 6 ימי עבודה בשבוע) או לאחר 9 שעות עבודה (בהינתן 5 ימי עבודה בשבוע).
ימי חופשה
לכל עובד באשר הוא מגיעים ימי חופשה בהם הוא זכאי שלא להגיע לעבודה וששכרו לא יפגע עקב כך. הזכות לימי חופשה הינה אחת מן זכויות הבסיס ולכן היא נחשבת לאחד מהתנאים המינימליים להעסקה. הרעיון שעומד מאחורי זכות זו הוא מתן חופשה אשר נותנת לעובד לנוח ולצבור אנרגיה לקראת המשך עבודתו, מה ששומר עליו רענן, מונע שחיקתו ומועיל לתפוקה שהוא מעניק למקום העבודה.
זכות זו, להבדיל מזכויות העסקה בסיסיות אחרות, מקיימת קשר ישיר עם וותק העובד. ככל שהעובד מועסק זמן יותר ממושך במקום עבודתו – כך יהיה זכאי ליותר ימי חופשה. קריטריון עיקרי זה בא לידי ביטוי בחוק המסדיר את משך החופשה של העובדים: עובד אשר צבר וותק של פחות מ- 4 שנים במקום עבודתו יהיה זכאי ל- 14 ימי חופשה בשנה. בשנת הוותק החמישית יקבל העובד כ- 16 ימי חופשה, בשנה השישית 18 ימים, בשנה השביעית 21 ימי חופשה ואילו בשנה השמינית ומעלה יהיה זכאי העובד לתוספת של יום חופשה נוסף בכל שנה, כאשר מקסימום ימי החופשה שניתן להגיע אליהם עומדים על 28 ימים. כמובן שימים אלו לא כוללים את יום המנוחה השבועי לו זכאי כל עובד.
כמובן שמועדים מיוחדים בהם העובד ייאלץ להחסיר ימי עבודה אינם ייחשבו כימי חופשה, כמו למשל במקרים הבאים: ימי מחלה או תאונה, ימי חג, שירות מילואים וחופשת לידה.